כ״ז בתשרי ה׳תשע״ד (1 באוקטובר 2013)
אדם אתם – הרב חברון שילה
ב"ה
מהות האדם
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (בראשית א)
וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: ס (בראשית ה)
וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק: פ (יחזקאל לד)
מה פרוש להיות אדם? מה הדבר אומר מהו מחייב, ומה מייחד את האדם?
ננסה לעמוד על העקרונות בעזרת סיפור קורותיו של האדם ביום הראשון.
מייד לאחר בריאת האדם, הקב"ה מניחו בגן עדן. אין מדובר בהנחה סתם שבה האדם מתארח בגן עדן, אלא בהגדרת אחריות.
האדם נמצא בגן עדן "לעבדה ולשומרה". האחריות הזאת מובילה לדיאלוג בין הקב"ה לאדם. דיאלוג הדן בשאלה ממה מותר לאכול וממה אסור. דאגה של הקב"ה לצרכיו של האדם – אעשה לו עזר כנגדו. ולבסוף שיתוף האדם בקביעת השמות של בעלי החיים, ושל בת זוגתו.
כעת מצופה מהאדם לגלות מנהיגות. לעמוד במשימות שלו, ולהנהיג את כל הסובבים אותו.
במילים אחרות אדם = אחריות דיאלוג מנהיגות
בפועל הנחש מפתה את האישה שמשתפת את בעלה, והאדם במקום לגלות מנהיגות, נופל בחטא.
האם מכאן הכול אבוד והאדם אמור להיות מגורש מגן עדן? הרב יהושע שפירא בספרו "אשיב ממצולות" כותב שעיקר הנפילה של האדם לא הייתה בחטא עצמו אלא במה שעשה אחריו. מייד לאחר שנפל הוא עסוק בהסתרת החטא. הקב"ה בא אליו והוא בורח ומתחבא. כאשר בעל כורחו הקב"ה כופה עליו דו שיח, הוא מטיל את האחריות על האישה ועל הקב"ה שנתן לו את האישה. אילו האדם לאחר שחטא היה לוקח אחריות על החטא, מאמין שאפשר לתקן, פונה אל ה' ומבקש עזרה. מגלה מנהיגות ובעזרת ה' מתקן, אדם וחוה היו נשארים בגן עדן.
דוגמא נוספת לכישלון נוכל לראות אצל שאול המלך. שאול אינו מקיים את ציווי ה' להשמיד את עמלק. הוא משאיר את אגג ואת מיטב הצאן. הוא אינו מכיר בחטאו, וחוגג את הניצחון על עמלק. שמואל הולך אליו כדי לפתח דו שיח, ואכן מתנהל דו שיח, אך הוא דו שיח שאין בו כנות. שאול בתחילה מציג עצמו כמי שעשה את דבר ה', לאחר מכן הוא ממעיט את החטא, ומציג כביכול מטרה נעלה שבגללה השאיר העם חלק מהצאן. שאול אינו מגלה מנהיגות, לא מקיים דיאלוג כנה, ולבסוף מטיל את האחריות על העם.
תגובת שמואל חריפה "הלא אם קטן אתה בעינך, ראש שבטי ישראל אתה !!!" אתה המנהיג אתה האחראי, אתה הייתה צריך לחשוב איך מתקנים. רק בסוף, מודה שאול בחטאו, ומבקש מחילה, אך שמואל מבין שעכשיו כבר מאוחר, ואינו מקבל את החרטה.
ננסה באותם כלים לבחון את מנהיגותו של משה, ונראה כיצד הוא מתנהג כמנהיג
משה צומח כילד בבית פרעה, הוא יכול בקלות להתנתק מאחיו ולחיות חיי נחת אצל מלך מצריים. משה בוחר לגלות אחריות והוא יוצא אל אחיו לראות בסבלותם. הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, הוא לוקח אחריות על אחיו, פועל במנהיגות ומחליט להרוג את המצרי, אולם דרכי הדיאלוג חסומים בפניו, הוא אינו יודע לפנות אל ה', הוא גם לא מצליח לפתח דיאלוג עם אחיו. בפעם הבאה הוא רואה שני אנשים עברים ניצים, גם כאן הוא אינו מתעלם אלא לוקח אחריות, ומנסה לפתח דיאלוג. העברים הרבים בניהם אינם פתוחים לדיאלוג, ומשה נאלץ לברוח.
משה מגיע אל הבאר במדיין, מגלה אחריות לוקח מנהיגות, אך בנות יתרו אינם מנצלות זאת לפתיחת דיאלוג. יתרו מבין שכך אי אפשר, הוא נוזף בבנותיו, וקורא למשה לאכול לחם. הדיאלוג שנוצר בעקבות האחריות והמנהיגות, יוצר גם את החיבור של יתרו לישראל לנצח.
משה מתאים להנהגה. הוא יודע לקחת אחריות, הוא יודע להיות מנהיג ולהציב חזון ודרך נכונה. אך עדיין חסומה הדרך בה הוא יכול לגאול את ישראל. הקב"ה המכיר בתכונותיו נפגש עימו בסנה. משה כדרכו ער לכל דבר הקורה בעולם, וניגש אל הסנה, להבין מדוע לא יבער הסנה. מכאן מתפתח דו שיח ארוך בין הקב"ה למשה. הויכוח כולו נסב על טענתו של משה שהוא אינו יכול לקיים דיאלוג, לא עם עם ישראל ולא עם פרעה. הוא אינו מפחד לקחת אחריות, הוא אינו מפחד מהנהגה, אך הוא כבד פה וכבד לשון, והוא לא יודע כיצד עם ישראל ופרעה יאמינו לו. אם אין אפשרות ליצור דיאלוג, הוא לא יצליח להושיע את ישראל.
רק לאחר דיאלוג ממושך, וכאשר הקב"ה מציע את תיווכו של אהרון, משה לוקח אחריות על המשימה, נפגש עם אהרון, וביחד הם יוצרים דיאלוג עם העם מוצאים אותם ממצרים ומביאים אותם אל הר סיני. מכאן והלאה כל הנהגתו של משה תהיה מלווה בדיאלוג מתמיד עם העם ועם ה',קשיים רבים יעמדו במסע, אך לכל אורכו הוא יתנהל מתוך שלושת העקרונות האלו. (הנפילה תהיה כאשר לא יתקיים דיאלוג עם הסלע)
בחטא השני של דוד אנו רואים דוגמא מלאה להתנהגות אדם. לאחר שיואב מסיים לספור את העם, דוד מתעורר מעצמו, ומתחרט על מעשיו. הוא פונה אל הקב"ה, ואומר "חטאתי מאד", ומכיוון שהוא פונה ומבקש, הקב"ה מנהל עימו דיאלוג על סוג העונש, ונותן לו לבחור את דרך התיקון. דוד בוחר "נפלה נא ביד ה' כי רבו רחמיו" ואכן באמצע המגפה, הקב"ה מתנחם על הרעה. מכיוון שדוד נמצא בדו שיח עם הקב"ה על חטאו, הקב"ה מראה לו את המלאך הנוגף בעם. דוד אל מול עוצמת המגפה, שב ופונה אל ה' ומבקש שהאחריות והעונש על החטא יפלו עליו. "הנה אנוכי חטאתי ואנכי העותי, ואלה הצאן מה עשו?" האחריות והדיאלוג יוצרים מקום לפתרון אחר ולתשובה חיובית. גד הנביא מגיע ומורה לדוד לכפר על החטא על ידי הקמת מזבח בגורן ארונה. הסיפור התחיל בחטא נורא, דוד גילה אחריות, ניהל דיאלוג, ופעל בכוחות המנהיגות שלו, התוצאה הסופית היא קניית מקום המקדש והתחלת עבודת הקורבנות בהר המוריה.
כאשר אין האדם מתנהג כאד"ם, הוא מגורש מגן עדן, ומאבד מלכות. אך אם הוא יודע לקחת אחריות, לנהל דיאלוג ולהנהיג את עצמו, הוא יגיע לגאולה ומלכות.
