ח׳ באייר ה׳תשע״ד (8 במאי 2014)
דבר תורה לפרשה: שנת היובל – הרב נעם הכוהן
כל הזכויות שמורות
לפני כמה שנים, נתבקשתי לומר דבר תורה בבית הכנסת בו אני מתפלל. בתוך כדי הדברים הזכרתי כותרת חדשותית לגבי מכירתו של ים המלח. הבעתי את רחשיי ליבי וביקרתי את המהלך הזה בו אחד מאוצרות הטבע שהשפיע עלינו רבש"ע – ים המלח, נמכר למשפחה אחת. שלא כנהוג בדרשות קצרות אלו, לשמע ביקורתי, העיר אחד השומעים ואמר – "מה לעשות, להם יש כסף…"
נדמה לי שפרשתנו עונה את התשובה הברורה לאותו שואל-מעיר נכבד. בפרשתנו יש ביטוי חוזר פעמיים לשני עניינים שונים – "כי לי…"
שתי מצוות פותחות את פרשתנו והייתי מנסחם באופן הבא: חירות הארץ וחירות האדם.
וכה נאמר:
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ"
ובהמשך:
"… וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם"
אין אפשרות לשעבד, למכור אדם או קרקע לעולם. בשני המקרים הללו יש "נקודת יציאה" ברורה – שנת היובל. ובשניהם ישנה אותה אמירה ברורה מאת ה' – זה שלי! כי לי בני ישראל, כי לי הארץ.
יש לאדם כסף? זה יפה, זה חשוב, ובהחלט יש לנו כבוד לזה. אך אין בכך כלום ביחס ליכולת המהותית בעומק המושג קניין. רכוש. ישנה תשתית ראשונית, בראשיתית והיא "לה' הארץ ומלואה", רק הוא יתברך קונה הכל.
זהו הבסיס והתשתית הקיומית של כל נברא – היותו תלוי ה' ורק בו.
זהו הבסיס והתשתית להיותו של כל נברא בן חורין.
זהו הבסיס והתשתית לבטחונו של האדם ולמקומו בעולם.
ונדמה לי שדווקא בדורנו ראוי שנלמד ונעמיק בסוגיה זו. אנו עדים לכללי שוק כלכלי הנובעים מהיותנו כפר גלובאלי אשר הפכו חברות שלמות המקדשות את הרכושנות וההישגיות הכלכלית.
כתב הראי"ה קוק ע"ה:
"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבאו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כחותיהם. הצורך למרידה זו, היא הנטיה לצד החמריות, שמוכרחת להולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית, וזאת הנטיה כשתולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם".
מקור דברי הרב קוק הוא מדרש הלכה:
"שמנת עבית כסית. אלו ג' דורות שלפני ימות המשיח שנאמר 'ותמלא ארצו כסף וזהב ותמלא ארצו אלילים' ".
הרב קוק מזהה תהליך הכרחי של שיבה את החומר אחרי שנות גלות בהם נפרדנו מ"הגוף" שלנו, מהחומר והיינו שקועים בתרדמת הגלות. יחד עם השיבה הזו, כאותו עיוור שעיניו נפקחו המבקש לתור ולתור בעיניו, כאותו רעב שלא בא אוכל לפיו ימים רבים ומבקש לאכול ולאכול כך האומה השבה לחיי חומר ומעש – נבלעת בבולמוס החומרנות וביסוס חייה המעשיים ומתוך כך באה מרידה רוחנית, דווקא מתוך השלווה הגשמית נולדת תנועה של שכיחת האלוקים ושכחת עצמנו.
פרשתנו מציבה מצוות הנוגעות בלב הסכנה הזו כשגולת הכותרת היא מצות היובל על כל חלקיה.
כאן עומדת ההכרה הברורה והצלולה – כי לי הארץ, כי לי בני ישראל. וזו אינה אמירה רכושנית אלא אמירה המבטאת את מקור חיותו של האדם ומקור פעולתו. זו אמירה המבררת את היחס הראוי לרכושנות החיצונית שביד האדם להשיג, לדעת את גבולה ואת מגבלותיה.
ומתוך ידיעה זו נולדת תנועת נפש לה כל יצור כוסף – דרור. חופש. חירות. (מבלי לחזור על תורות הפסח אותו לא מכבר עברנו ותורות יום העצמאות שזה עתה חגגנו על משמעות הדרור והחירות כביטויי עולם הרוח והנשמה שבאדם).
שבת שלום,
נעם.
