כ״ו באב ה׳תשע״ג (2 באוגוסט 2013)
אל תאמין שאפשר לקלקל
מאת: הרב חברון שילה – ראש הישיבה
כל אחד עומד בחייו מול הרס כישלון וקלקול. מה עושים? מתייאשים? חס וחלילה, כולנו למדנו ש"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן". כפי שהצלחנו להרוס ולקלקל כך אפשר לתקן !
כל אחד עומד בחייו מול הרס כישלון וקלקול. מה עושים? מתייאשים? חס וחלילה, כולנו למדנו ש"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן". כפי שהצלחנו להרוס ולקלקל כך אפשר לתקן !
סליחה! מה ההוכחה, הרי כל אחד יודע שקל מאד להרוס וקשה מאד לבנות. להרוס אפשר ברגע, לבנות צריך הרבה זמן.
שתי תשובות נוהגים לתת לשאלה זו: א. נכון קשה יותר לתקן, אבל חשוב לדעת שהדבר אפשרי. ב. לתקן קל הרבה יותר ממה שבני האדם חושבים. תאמין שקל לתקן.
ברצוני לומר דבר אחר לגמרי – אל תאמין שאפשר לקלקל. או לפחות אל תאמין שכל כך קל לקלקל.
לא יכול להיות! – לא הגיוני! – לא עומד במבחן המציאות!
אז זהו – ש"כן". קשה מאד להרוס, הרבה יותר קל לתקן.
תוכיח!!!
בשמחה! מה היה יותר קל, לבנות את בית המקדש או להרוס אותו? ברור שלהרוס. בניית בית המקדש לקחה שנים רבות, וטיטוס ימ"ש שרף אותו ביום אחד. יהדות אירופה נבנתה במאות שנים, היטלר ימ"ש הרס הכול בחמש שנים.
טעות – טיטוס עדיין לא הצליח להרוס את בית המקדש, וברוך ה` הוא לא יצליח. בניית בית המקדש לקחה שנים רבות, בבניה הושקעו מאמצים רבים וכסף רב. התגשמו בבית המקדש התפילות והתקוות של כל עם ישראל. האם טיטוס הצליח להרוס את התקוות הללו. האם הוא הצליח לבטל את החלום היהודי?
מה רצה טיטוס להשיג על ידי חורבן בית המקדש? הוא רצה לבטל את התקווה היהודית לעצמאות, ואת הייחוד של עם ישראל? לאחר מכן כאשר הרומאים ראו שעדיין עם ישראל מקווה ומצפה שהבית יבנה, הם חרשו אותו כדי שישכח שמו מעל פני האדמה. גם בזאת הם לא הסתפקו, והם בנו עיר רומאית על חורבות ירושלים, וקראו לה איליה קפיטולינה, כדי להשכיח את שמה של ירושלים.
מי הצליח יותר? מה באמת נשאר? האם בית המקדש נשכח, או שהוא נשאר גורם מאחד ומייחד של עם ישראל?
בית המקדש שבנה שלמה, הוביל לבניית בית המקדש השני, וב"ה לבניית המקדש השלישי. נבוכדנצר וטיטוס הצליחו להסתיר את המקדש, אבל לא הצליחו להרוס אותו. כי מאד קשה לקלקל!!!
היטלר ימ"ש הרג שישה מליון יהודים. אנשים ראו כיצד כל משפחתם נהרגת. עברו שבעה מדורי גיהינום, ונשארו בחיים.
לאור חוויה כל כך קשה שעברו, הם היו אמורים להיות מיואשים לחלוטין. היטלר עשה הכול כדי לקלקל את הרצון של האדם לחיות ולהקים משפחה. הוא האמין שקל לקלקל. והנה מתברר שאנשים יצאו מהמחנות, הקימו משפחות, וחזרו לחיות. איימי השואה נשארו טבועים בנשמתם, אך גם כוח החיים של האדם נשאר טבוע בנשמתם. מי יותר חזק – ברור שהכוח לתקן.
את גוש קטיף בנו בעשרות שנים, והרסו בשבוע, אבל האם באמת הצליחו בשבוע אחד להרוס מה שנבנה בעשרות שנים? האם הדם הזעה הדמעות והאהבה, נעלמו תחת הריסות הבולדוזר? בואו נבחן את המציאות במלואה.
גוש קטיף נמצא בליבם של מאות אלפי אנשים. גם היום אנו ממשיכים לחנך לאור גבורתם ומסירותם של תושבי הגוש.
והצד השני מה עושה? האם הוא יכול לחנך לגבורתם ומסירותם של כוחות ההרס?
מייד לאחר הגרוש היו כאלה שהוציאו אלבומים על פעולות היחידות השונות בהרס גוש קטיף. כמה אנשים מחזיקים את הספרים האלו, מי מחנך לאורם, איזה אידיאלים אפשר להעביר לדור הבא מתמונות של חיילים בשחור?
דבר חיובי שנעשה במסירות, אי אפשר לקלקל, אפשר להסתיר, אפשר לכסות, אבל המעשה הטוב ימשיך להשפיע ולפעול בעולם, לשקר של ההרס אין רגליים, הוא לא יכול להתמיד.
בחיים יש לנו הרבה קלקולים והרבה תיקונים. הדברים הטובים והמתוקנים משפיעים עלינו הרבה יותר מהדברים המקולקלים. עובדה אנחנו ממשיכים לחיות וליצור. רבתי עם חבר, האם אפסיק למצוא חברים? בד"כ לא אפסיק, כי כוחות התיקון גדולים וחזקים יותר. אם חלילה נפלתי בצניעות, האם הדבר אומר שאני לא צנוע? הצניעות היא תכונה שהקב"ה, ברא בנו, עכשיו נפלתי, אבל הכוח לתקן נמצא בתוכי, והוא הרבה יותר חזק מכל קלקול של רגע.
רבתי עם ההורים, האם הדבר אומר שאני שונא חלילה אותם והם חלילה שונאים אותי? אהבה בין הורים לילדים היא חלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו. כרגע אנחנו במריבה, אבל הכוח המתוקן של האהבה גדול הרבה יותר.
המהר"ל בספרו "נצח ישראל" אומר "כי עיקר החטא הוא היציאה מן הסדר, ואם כן החטא הוא מקרי גם כן". לעולם יש סדר מתוקן, הקלקול הוא יציאה מהסדר, לכן הוא דבר מקרי, לא קבוע, שלא יכול להמשיך לאורך זמן. החטא והקלקול הם דברים זמניים מאד – "לשקר אין רגליים". החולשות והיצר גורמים לנו לחשוב שקל להרוס וקשה לתקן.
האמת הפוכה : אל תאמין שאפשר לקלקל, תאמין שקל לתקן
מאמר זה נכתב בשביל התלמידים והנוער, אולם הוא נכון גם לנו ההורים והמורים.
פעמים רבות הורים עומדים מתוסכלים, מול התנהגות קשה של ילדיהם. תמיד עולה השאלה, לאן נעלמה כל ההשקעה שלנו, היכן הילד המתוק מהגן וכיתה א`? האם החינוך שלנו היה לשווא?
בהתנהגות הלא נכונה צריך לטפל, לפעמים צריך להעניש. אך תמיד צריך לזכור שמה שרואים כרגע הוא רק הצד הגלוי של הנער. את הטוב החום והחינוך שנתתם אי אפשר לקלקל. בסופו של דבר, כוחות התיקון והטוב, בדרך כלל חזקים מכל קלקול זמני. אל תאמינו שאפשר לקלקל.
